נותן בשיניים
רופא השיניים ד"ר שלום פליסר שונא עקירות (של יישובים), מתעב סתימות (של פיות), אבל אוהב טיפולי שורש (רעיוניים), ושנינויות חביבות עליו לא פחות משיניים. כשנגמרים הקידוחים הדנטליים במרפאתו שבמרכז תל-אביב הוא בעיקר קומיקאי, פזמונאי, מלחין, זמר, טרובדור ודון-קישוט. נשמע גימיק? זה מה שכולם חושבים וזה מה שהכי מרגיז אותו

שלום פליסר נולד שבועיים אחרי ההחלטה באו"ם על הקמת המדינה – מכאן שהוא תכף בן 58 – ואולי בגלל זה הוא חש את כאביה של המדינה כמו שאנשים אחרים חשים כאבי שיניים. רבים ממטופליו ברחו ממנו כשבימי אוסלו התגייס כיוצר שירי מחאה, אולי גם בשל מנהגו להזכיר למטופלים השרועים על כיסא התענוגות במרפאת השיניים שלו שכיור היריקה נמצא בצד שמאל שלהם. אולם הוא המשיך להיות הפה המוסיקלי הבוטה של המצפון הימני, ואפילו זימר בהופעות רחוב, עטוף דגל ישראל ועטור יריקות מפיותיהם של חובבי תהליכים מדיניים.

"כתב אישום מוסיקלי מאויָר", הוא מכנה על הכריכה את קומפלקס הספר-תקליטורים המהודר והחדש שלו ששמו 'הרי אמרתי לכם'. והאישום מופנה, כמדומה, לימין המתעלם מבעלי הכישרונות שבתוכו לא פחות מאשר לשמאל, שנגדו הוא מופנה במפורש. פליסר הורחק בהתמדה מבימות הפגנות הימין, אף ששיריו יכלו לשדרג אותן. בתוך מחנהו הפוליטי הודבקה לו תווית של קיצוני, תוצאה של חוסר יכולת להבחין בין האופי הישיר והחצוף של שיריו לבין תוכנם שכמעט אינו חורג מן המקובל בשיח הימני. אפילו בערוץ 7, רק אדיר זיק ז"ל השמיע אותו ברצון בלי לעשות פרצופים.

בפתח הספר המכיל את מילות השירים מדפיס פליסר "הודעה והבהרה: כל מי שמוצא עצמו נעלב, נפגע או מאוים מן המופיע באלבום זה – מרגיש הרגשה נכונה. לזה בדיוק התכוון המחבר". ובמבוא לשירי התקליטור השני תיאר כך את חוויותיו מהופעות הרחוב שלו: "ראיתי את כולכם. אלה שהצביעו על מוחם ורקתם לאמור 'קוקו', אלה שצעקו אלי 'תוריד את הדגל', אלה שצעקו לי 'הס, אתה' (=הסתה) ... ראיתי את השוטר עם הצלם המשטרתי שצילם אותי במצלמה טלסקופית בהופעתי בגן הוורדים בירושלים, ואת כתב ידו הדיסגרפי של החוקר הדיסלקטי שחקר אותי במשטרת פתח-תקווה".

פזמון הסלאמי

גורל דומה לזה של פליסר – כישרון גדול, עמדות ימניות-דתיות מחודדות, מגויסות לרעיון ולצורכי השעה, נטייה לביטוי חריף, החרמה משמאל והתעלמות ממסדית מימין – נפל בחלקו של הצייר יצחק פרסבורגר. הוא אייר כרזות מחאה רבות ומפורסמות בימי אוסלו, אך מעולם לא תוגמל ולא הועלה על נס, עד שבנו יונה הוציא לפני שנה אלבום מהודר המתעד את מחאת הימין בתקופה ההיא. פליסר מצא בפרסבורגר נשמה תאומה, ואיוריו מלווים את תמלילי הפזמונים שבספר.

ברבים מהאיורים מככבת דמותו של פליסר במצבים אבסורדיים. פליסר אחראי לכל שרשרת הייצור של הספר ושל השירים. הוא התמלילן, המלחין, המעבד, הפסנתרן, התזמורת (כלומר הסינתיסייזר), הזמר, המפיק, המו"ל והמשווק הבלעדי. יש מי שסייעו לו בתוכנות ובהפקה, ופה ושם עושים קולות ילדי להקת אנטי-פאדה, כלומר ילדי משפחתו ושותפים אחרים, אך הפרויקט הוא בעיקרו פרי עמלו המאוד לא משתלם של פליסר.

מילות השירים הארוכים משעשעות ועצובות גם יחד. למשל: "הצבא יוצא, הטרור נכנס / מחבל שוחרר, מתנחל נתפס// ... אני בהלם,/ אני בחלם./ מאיפה לקחו עבור כל האידיוטים כל כך הרבה חומר גלם?".  גם חרוזיהן המפכפכים במהירות הם לעתים מבריקים (למשל "אמרתי לכם"–"תילחם"). אולם הטקסטים מקבלים צבע וזרימה בעיקר כשהם נשמעים בתקליטור. לעתים גוברת על פליסר נטייתו לשנן לקח טוב לשומעיו, ואז בתי הפזמון החוזר מושרים שוב ושוב עד סף נדנוד, אבל גם אז עושרם התוכני של השירים מפצה על כך. רוב השירים באלבום הכפול הם מופת של מוזיקה מגוונת, רבת המצאה, קלילה, קליטה ובעלת כוח סאטירי. אם פליסר מטפל בשיניים כמו שהוא מטפל בתווים, מטופליו התל-אביבים שנטשו אותו עוד יתחרטו על זה.

פליסר רכש בצעירותו השכלה מוזיקלית נרחבת, וזכה במלגות נחשבות. כחייל ייסד את הליווי הכלי ללהקת הרבנות הצבאית, ובמילואים התגלגל מתפקידים רפואיים לכתיבה והלחנה לאירועים צבאיים. הוא היה תלמידו של פרופ' צבי קרן – מבכירי המורים למוזיקה קלה ולג'אז בארץ, ומורם של יוני רכטר, אריאל זילבר ורבים אחרים. קרן, שהוסיף לאלבומו של פליסר פירוש מוזיקלי קצר, קובע כי פליסר עומד בדיוטה אחת עם מלחין הקברט הידוע קורט וייל. לא פחות.

פליסר שר היטב, בקול מלא וברור ובטון תיאטרלי המתאים בעיקר לאגף הסאטירי של שיריו. אבל העובדה שהוא שר בעצמו את רוב שיריו נובעת מאילוצים: מסירובם של זמרים אחרים להשתתף, עד לא מזמן. וכאן נכנס לתמונה אריאל זילבר. היכרותם על רקע הלימודים המשותפים אצל קרן, והמעבר של זילבר אל הימין, הובילו השנה את פליסר למסור לזילבר את ביצועם של שלושה שירי אנטי-התנתקות. פליסר קיווה שהיכן שלא הועילו כישרונותיו, כלומר בהפצת השירים לציבור הרחב, תסייע הסלבריטאות של זילבר. וכך היה. "כמה פעמים צריך לומר לכם, יהודי לא מגרש יהודי, הה?", המוכר לכל, הוא יצירתו של פליסר.

"כתבתי והלחנתי אותו בערב שלפני ההקלטה", הוא מספר. "הוא נכתב במודוס 'אהבה רבה', הסולם המשמש בתפילת שחרית של שבת, כי לא מצאתי סולם 'יהודי' יותר ממנו: הרבה שירים יהודיים ביידיש, בלדינו ובעברית הולחנו בסולם הזה שנקרא גם מקאם חג'אז. ודווקא השיר הזה, מתוך השלושה, הוא שתפס. בימי המאבק, תקליטור של אריאל זילבר הופץ באלפי עותקים על ידי 'הלב היהודי', במימון 'שנית גמלא לא תיפול'".

חלוקת עבודה מסוימת בזמרה יש גם בשיר מוקדם יותר, פצצת צחוק מתקופת אהוד ברק והמשא ומתן התקוע על הגולן. זמרת הג'אז ריקי מנור, ופליסר המגבה את קולה הקולח בקולו הנמוך למען המאזינים שמקפידים שלא לשמוע אשה שרה לבדה, שרים את השיר שהוא ההברקה הגדולה של האלבום הכפול כולו. עיקרו, מעבר לשטף החרוזים, הוא הפזמון: לחן עליז, אבסורדי, לדברי יצחק רבין הזכורים מאחד מנאומיו, "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל".

ויש גם פרודיה על המוזיקה המזרח-תיכונית שמילותיה מבוססות על התרגום הערבי למילים "השלום שלי": סלאמי. ושיר על "הזקן המשונה מן החווה" שפזמונו מתחיל "לך הביתה סבא, לפרוט על מנדולינה./ נסעת שמאלה באדום, ובְאיתות ימינה". ושיר כבשים צמרירי-מצמרר-מצחיק על ישראל ש"מֶה-מֶה-מֶה-מחכה לשלום". שמח.

חשבו שהתחרפנתי

שלום פליסר נולד במינכן, בבית היולדות שברחוב ריכרד וגנר, בחנוכה תש"ח. הוריו, ניצולי השואה, ברחו לגרמניה מפולין הקומוניסטית אחרי שהאם הוכתה קשות בתואנה שרצחה תינוק נוצרי וכמעט נרצחה בלינץ'. "מגרמניה היו שתי דרכים: לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, או לישראל, ארץ המגבלות הבלתי אפשריות. אתה רואה לאן התגלגלתי – ואני לא מצטער". הוא עלה ארצה בגיל שלוש וחצי, ומאז הוא רוב הזמן רמת-גני.

חלון מרפאתו שהיתה ברחוב דיזנגוף בתל-אביב נופץ בפיגוע בקו 5, וממנו צפה בזוועה במראות. "כזה שיעור באנטומיה לא קיבלתי מימי", הוא כותב במבוא לשיר שכתב בעקבות החוויה. "גם לא כסטודנט לרפואה. לועי הקיא פרץ של קללות: האפלות, הנתעבות והארוכות ביותר שנשמעו אי פעם יוצאות מפי אדם. קיללתי את אדריכלי אֹסלֹה עד למולקולה הזעירה ביותר של גופם". הפרץ נותר על רצפת המרפאה: קללות אפלות לא חדרו לשיר, ולא לשירים אחרים.

לפני עשור נפתח במרתף הבניין בדיזנגוף מוסד מהסוג המסתווה למכון עיסוי, ומבוכת מטופלי השיניים – אלו שנותרו לאחר גל הנטישה הפוליטי – העבירה את המרפאה לרחוב פרישמן הסמוך.

איך הוא משלב בין תיקון שיני התל-אביבים והקהיית שיני השמאל הישראלי? "למטופלים לא היה כלום נגד המוזיקה, אבל התכנים עיצבנו כמה מהם. גם הסטיקרים הרבים שהיו מודבקים בפתח המרפאה, ושידורי ערוץ 7 שהיו בחלל המרפאה, הרחיקו ממני את תומכי אוסלו". כאן הוא מדגים בדיחות רפואיות-פוליטיות ששיתף בהן את פציינטיו אך לא נשתף בהן אתכם, וממשיך: "החולשה שלי היא שאני לא יודע לשתוק מול עוולה או איוולת. נעדרתי הרבה מהמרפאה, כי לא יכולתי להיות בו-זמנית גם שם וגם באולפן ההקלטה. לשמאלנים שבחבורה היתה הרבה פחות סבלנות וסובלנות לעיסוקי הנוספים, אז הם קמו והסתלקו. נגרמו לי נזקים כלכליים חמורים. לבני משפחה נהגתי לומר שאחרים שילמו בדם – ואני רק בדמים".

ואולי לא רק בדמים. "הייתי מוטרד, רדוף מחשבות קשות על מצב האומה, בלתי נסבל ללא מעט אנשים. יכולתי לעבור אל האסון הלאומי מכל נושא ועניין שדובר בו. היו שחשבו שהתחרפנתי, והיו שאמרו את זה בקול. לכָבוד לי להיות משוגע של ארץ ישראל. אולי אפילו אצווה לחקוק את זה על מצבתי בבוא היום". בבית לא זכה קורבנו להערכה, והיחסים המדורדרים במילא הגיעו לידי גירושין.

הגירושין, תחושת הגירוש מהבית הפרטי וחורבנו, הובילו אותו לכמה שנות בצורת יצירתית, אך לבסוף הֶעֱשירה תחושת הגירוש הפרטית את 'שיר מגורש', אחד משירי ההתנתקות שלו ששר אריאל זילבר. פליסר כתב אותו בסגנון עממי מעושה, והלחין אותו בסגנון זילברי. "ואני על מזוודה,/ מה עכשיו? זאת לא אדע./ בוהה בעכביש על התקרה./ כי אם אני לא אוותר,/ יבוא חייל, יבוא שוטר,/ צבא שלם ומשטרה.// לשווא אני משתעשע:/ אנ'לא אויב ולא פושע!/ למה, מי רצחתי?/ למה, מה לקחתי?/ למה, מי מת?/ למה, מה קרה?"

אבל ימי השגשוג של שירי המחאה של פליסר היו הרבה קודם לכן, בשנות ממשלת רבין-פרס. רוב רובם של 30 שירי האלבום הכפול נוצרו אז. זמן קצר לאחר הסכמי אוסלו כבר הפיק את הקלטת 'שירי חס ושלום'. חנויות תקליטים בתל-אביב סירבו למכור אותה, והוא נהג להציב דוכני מכירה. "היה לי דוכן בתחנה המרכזית החדשה בירושלים. אנשים התנפלו עלי שם. בכיכר רבין הפכו לי שולחן. נאלצתי למכור ביד, מתוך התיק".

הוא הרבה במופעי רחוב, ואפילו קריירה טלוויזיונית היתה לו: "גבי גזית רצה להציג אותי בתוכניתו בטלוויזיה כמטורף הזוי ומתלהם. לכן אִפשר לי להתבטא ועימת אותי עם השחקן הערבי סלים דאו. למחרת, כנראה, זה עלה לו בבריאות, כי עוזי בנזימן כתב עלי ב'הארץ': 'הפנינה בערמת הזבל של גבי גזית'. גזית הראה לי פקסים נזעמים של מחאה שקיבל במהלך התוכנית על שנותנים לי להופיע. דן שילון שלח אלי, מתוך זהירות, תחקירן. הייתי אמור להתעמת עם ד"ר אחמד טיבי. הופעתי בוטלה, כי אמרתי לתחקירן שיש לי רק שאלה אחת לד"ר טיבי: 'כרופא, שנשבע להאריך חיי אדם, אויב כאוהב – איך אתה תומך בארגון שמטרתו השמדת בני אנוש ומשמש דובר של ערפאת שמטרתו ג'נוסייד?'. גם ישראל סגל וניצן חן באו לצלם אותי בהופעה ברחוב ברמת-אביב ובאולפן ההקלטות שבו הקלטתי. היה מולי הפזמונאי וחוקר הפזמון דן אלמגור, שעם כל שמאלנותו החמיא לי יותר מאחי לנשק בימין".

מה באמת פשר היחס הזה מן הימין?

"הסיפור החל עוד לפני אוסלו, כשהיו לי רק שני שירים מולחנים, בקיץ תשנ"ג (1993), ועוד לא יצרתי קשר עם איש. במתחם הדולפינריום בתל-אביב היה מיצג של ההתיישבות. היו שם כמה זמרים חובבים, שהופיעו בטקסטים שכתבו לפי לחנים של שירים ידועים. הגעתי אל דומפה עם השירים המקוריים, ותשובתו היתה שאין לו מסגרת בעבורי. מכאן ואילך הבנתי שנכונות לי הרבה אבני נגף בדרכי. וכך באמת היה".

אמרו לך באופן ישיר – אתה קיצוני מדי, בוטה מדי?

"הם לא טרחו מעולם להסביר את עצמם. גם אני עד היום לא מבין מדוע. כדאי שתשאל את ראשי מטה מאמ"ץ שאירגן אז את ההפגנות, את הפעיל ממטה רעננה שהוריד אותי מהבמה, את מארגני ההפגנות של השנים האחרונות. אני שאלתי ולא נעניתי. את הייאוש שלי שבר אדיר זיק ז"ל. הגעתי לביתו בסביבות חנוכה תשנ"ד, בלילה גשום וסוער, עם אחי שתמך בי לכל אורך הדרך. אדיר קפץ מן הכיסא: 'תכתוב, שלום, תכתוב עוד! ממש חסרה כתיבה כזאת למחנה שלנו. אל תדאג – אני אשמיע אותך'. הוא קיים את הבטחתו באדיקות והשמיע בתוכניתו בערוץ 7 כל שיר שהקלטתי. איש יקר שפרגן לכולם: כל שיר מחאה שהגיע לידיו הושמע, אם רק עמד בתנאי סאונד מינימליים. כך השמיע את שירי משפחת ואך מחברון, את הראפ של ילדי נווה-דקלים, שירי מחאה של רמי פיינשטיין משערי-תקווה ואחרים".

הימין זה רק הו הו

לפני כשבועיים הצליח, במאמץ רב לדבריו, להשחיל הופעה בת שיר אחד בכינוס "לא נשכח ולא נסלח", אירוע שממילא לא הקפיד במיוחד על תדמית רכה. פליסר משבח את הפגנות הימין הגדולות על רמתן הטכנית, ומיצר על התכנים. "היו חסרים שם שירי מחאה, שלי ושל אחרים. לו היה הדבר בידי הייתי מכניס גם קטעי סטנד-אפ. זה היה יוצר יותר קשר בין קהל המפגינים לבין הבמה, ומעביר את המסרים טוב יותר. השירים שלי הם צרכני זמן גדולים, והם הפריעו לעסקנים לגמור את מחברות הנאומים שהכינו מראש.

"אתה מכיר את ההפגנות האלה, שיש בהן נתק מוחלט בין הנואמים והציבור: הנואם נוהם במערכת ההגברה, והקהל צועק סיסמאות או שר ורוקד באופן עצמאי. כשמופיעים זמרים, אלו בדרך כלל זמרים חסידיים או להקה של ילדים חמודים עם פולובר כחול ופפיון, ששרים שירי עירוב תבשילין בלי קשר לנושא ההפגנה. בהפגנות השמאל, לעומת זאת, מביאים זמרים כאביב גפן, מירי אלוני וחוה אלברשטיין כדי לשיר שירים שקשורים לנושא. תאר לעצמך: בהפגנה בכיכר דיזנגוף, מיד לאחר הפיצוץ בקו 5, השמיעו כוחותינו מ'המטה המשותף' ברמקולים את שלום חנוך ב'כי האדם עץ השדה' במקום את השירים שלי, חרף תחנוני".

אז הימין אינו יודע לטפח את יוצריו?

"איפה 'לטפח', מי בכלל חולם על זה. הלוואי שהימין היה מסוגל, לפחות, לשבח את יוצריו. הימין מכיר רק הו-הו: סטיקרים, דגלונים, שלטים, סיסמאות. כדי לטפח יוצרים צריך לתת להם גיבוי. לתת להם במה, מיקרופון, פתחון פה. לתת תחושה של 'יש לי תומכים ואוהדים, אני לא לבד'. יצחק פרסבורגר הוא צייר ברמה בינלאומית. הוא צייר פוסטרים שכל אחד מהם צועק יותר מהפגנה שלמה. אז מה, מישהו שם נתן לו קרדיט על זה? הוא, כמוני, צריך היה להתרוצץ ולחזר אחר הארגונים השונים ולמצוא מי שיאמץ לעצמו את הדפסת הפוסטרים וההוצאה. בשמאל היו אומרים לו 'שב וצייר, אנחנו נשלם לך על זמנך ועל היצירה'. רמי פיינשטיין הוא מלחין כישרוני וזמר בעל קול נעים. הוא הפיק דיסק מחאה עוד בימי אוסלו. עד מהרה ראה שאין לו תמיכה – ונעלם מן הבמה. אני בטוח שרבים אחרים היו כותבים, מלחינים ומציירים לו היתה ליצירתם תמיכה, לפחות מוראלית.

"לימין אין 'צוותא' ולא 'בית ליסין' משלו. אפילו קפה כסית משלו אין לו. עד היום אף אחד לא ניסה להקים מועדון תרבות לאומי, כזה שיש לו במה להופעות, כדי לתת ביטוי לאמני המחנה הלאומי. זהו חלום שלי, כמו החלום לאגד את כל היוצרים הלאומיים תחת גג אחד, בארגון של 'יוצרים למען ערכים יהודיים-לאומיים'".

בכלל, פליסר הוא מאמין גדול בתפקידה החברתי והערכי של הפעילות התרבותית. במשך תשע שנים התייצב מדי תחילת-שליש-אחרון בבית הספר התורני 'דרכי נעם' בפתח-תקווה וכתב לתלמידי כיתה ו' מחזות עלילתיים למסיבות סוף השנה. "כל המחזות היו מעוגנים במקורות, בנושאים חינוכיים כמו כיבוד אב ואם או אהבת ארץ ישראל, ושותפו בהם כמה שיותר ילדים. כתבתי, אספתי שירים ידועים רלבנטיים לנושא, הלחנתי אחרים, הרכבתי מקהלה וניצחתי עליה, ביימתי (בסיוע המחנכים) ויעצתי למכיני-התפאורה. המחזות הוצגו ברמה כזו, שלא היה מזיק למבוגרים באוכלוסייה הכללית לצפות בהם. לדעתי, אמנות כתובה, מולחנת, מצוירת, מומחזת ומוסרטת יכולה לתרום המון לציבור, המגלה בערות ובורות בכל הנוגע ליהדות, לוודאות הלאומית ולזיקתנו לארץ".

יצירת פאר רב כיוונית

'ידיעות אחרונות' הכריז לאחרונה בתוך ידיעה חדשותית מובלטת כי הטענה שיש קשר בין הסכמי אוסלו לבין פיגועי הטרור היא מקוממת. לפי הסטנדרטים האלה, לפליסר יש הרבה שירים מקוממים. לפי סטנדרטים סבירים יותר, פליסר חריף ונוקב אמנם, אבל שקול וזהיר. מי שיבקש בכוח להכריז על השירים כמסיתים לאלימות ויפשפש בהם היטב, ימצא מקום אחד שאומר "דמנו בראשם", ומקום אחר שבו מובע צער על שאין היהודי יכול לנקום את דמו בעצמו.

לא מוטב היה להתרסן קצת, בלי לוותר על המסר והרעיונות, וכך לא לתת נשק למתנגדיך?

"ידעתי לנסח את זה כראוי: 'דמנו בראשם' יכול להיות מוסב על הרוצחים עצמם. אבל כמו שכתבתי בתחילת האלבום, מי שנפגע מהדברים סימן שמגיע לו. על ראש הגנב בוער הכובע. הרצון לנקמה שהזכרת מובא בהקשר של הוראות הפתיחה באש הבלתי אפשריות, שמעמידות חיילים בסכנה והם אינם יכולים להגיב".

מהנחרצות בשירים, ומהקורבן האישי שאתה מעלה על מזבח היצירה שלך, עושה רושם שאתה בטוח במיליון אחוז בצדקתך. אין לך קצת ספקות לפעמים?

"ההיסוס, הגמגום והקרטוע הם אסוננו. ממה נפשך: או שיש אלוהים – או, חלילה, שאין. או שהתורה ניתנה בסיני – או, חלילה, שלא. או שהארץ הובטחה לאבותינו – או, חלילה, שלא. בעצם אמונתי בקב"ה, בתורה ובתולדות ישראל, אני מחויב להיות חד-חד-ערכי בכל הקשור לארץ ישראל, לשייכותה בברית לעם ישראל – ברית, לא רק הבטחה – ולאיסור 'לא תחונם'. בין האין והיש אין מצב ביניים. כשם שאין חצי בתולה או קצת בהריון".

הוא אינו משלה עצמו שההפקה מאירת העיניים ועתירת הדפים של האלבום תגרום לעורכי המוזיקה ברדיו להשמיע את השירים – גם לא את אלו מהשירים שאינם פוליטיים יותר מ"כל אחד רוצה שלום עכשיו" של איינשטיין-חנוך, למשל, שמושמע למכביר. כדי לקדם פני נס, כלל בספר מפתח עניינים מפורט לשימושם של עורכים שיחפשו שיר לפי נושא אקטואלי. "אנסה להגיע עם האלבום אל השדרים והעורכים באופן אישי. אמסור עותקים לכל מיני אח"מים. כך עשיתי גם בעבר".

בזמנו אף הגיש חבר הכנסת דב שילנסקי לשרת התקשורת שולמית אלוני שאילתא על אי שידורם של השירים. "היו להם תירוצים טכניים, כמו העובדה שהחומר היה על קלטת ולא על דיסק. גם עכשיו, כשכל החומר על תקליטורים, אינני מאמין שינסו לאזן את שירי ההדחה השמאלניים. הדבר היחיד שיוכל להציל את השירים האלה הוא ייזום הופעות. על הבמה אני כמו דג במים. בין השירים אני מספר בדיחות פוליטיות ארסיות, לכל הכיוונים".

הוא הדפיס בינתיים אלפיים עותקים – ומכאן שיש לו, למרות הכל, ציפיות גבוהות למדי מקהל צרכניה הקמצן של התרבות הימנית. אלף העותקים הראשונים ממוספרים וחתומים, כצל"ש לקונים הזריזים. מחיר האלבום אינו זניח, 125 שקלים, אך גם אינו רחוק ממחיר העלות של ייצור הכרך המפואר ושני התקליטורים המצורפים, ואין עמו רווח לפליסר. כדי לשמור על המחיר הזה, ולהגיע לשכבות רחבות בציבור, המשווק היחיד בינתיים הוא פליסר עצמו, אך הוא בודק דרכים לשיווק קמעונאי שלא ינפח את המחיר. גם על השוק של יהודי התפוצות ואספני שירי המחאה בחו"ל הוא בונה. בקרוב תופיע חוברת ובה תרגום מילולי (מאת פיגא טבנס ומנחם בלוך), שאפשר יהיה לרכוש עם הספר.

אלבומיותו של הספר מוגזמת מעט. הוא מודפס על נייר עבה ומשובח, באותיות גדולות במיוחד, עם עמודי שער לכל שיר ושיר. מתכונת פשוטה יותר יכולה היתה להוזיל את הספר, ולטעמי גם היתה הולמת יותר את התמלילים, משום שאופיים עממי במתכוון. מנגד, הוספת ניקוד עזר חלקי לא היתה מזיקה.

פליסר מסביר: "תוקפים תמיד את המחנה הלאומי על חוסר אסתטיקה והיעדר יצירות אמנות, ובעיקר אמנות מחאה. לכן, הצייר ואני הרגשנו שחובה להגיש יצירת פארבכל המובנים. הדפוס עלה ליהמון. יכולתי לחסוך את זה –ואז היה השמאל אומר: 'נו, יאללה, עוד תקליט'. אף אחד עוד לא הפיק דבר כזה:לא ספר שירי מחאה כרוך ומאויר עם שני תקליטורים, ולא מחזור של 30 שירי-מחאה. האזנה רציפה תוך עיון בטקסט היא כמו צפייה בהצגת תיאטרון. מעין מסכת אימים של תקופה מן הקודרות שבתולדות עמנו. לדעתי זו דוקומנטציה שאף ספרייה לא תוכללהתעלם ממנה – ואני מתכוון להגיע אל הספריות: ספריות העיוןוספריות מוזיקליות".

תהילים בג'אז

כעת מקווה פליסר להתפנות להקלטת חומרים שכתב והלחין בעבר, בעיקר בנושאי יהדות. בין השאר הלחין את 15 מזמורי שיר המעלות שבתהילים, וטקסטים נוספים מהתפילה ואף מהתלמוד, במוזיקה חדשנית כהגדרתו, ג'אזית-מודרניסטית. "בתקופה ההיא הציבור הדתי לא היה בשל עוד לשמיעת מוזיקה כזאת. אולי הגיע הזמן להתחיל. זה לא כמו המוזיקה של שירי המחאה שלי, שהיא מוזיקה קלה שנועדה להחליק את דרכו של הטקסט אל התודעה.

"הציבור הזה רגיל למוזיקה פשוטה. כזאת שדי בה לשמוע משפט מוזיקלי אחד – ואתה מנחש את ההמשך. זה נובע מכך שהמורים לזמרה או למוזיקה היו דמויות די נלעגות במשך יותר מדי שנים. ההתייחסות לאמנים ומוסיקאים היתה כאל כליזמרים, וכליזמרים נחשבו אז קלושארים ושנוררים. היום כליזמר נחשב אמן. המוזיקה שלי היא בדרך כלל תוכניתית, רצינית, מלאה מעברים מפתיעים ומהלכים הרמוניים לא שגרתיים. בשירי המחאה נאלצתי להתאמץ יותר: גם להישאר מקורי, וגם להיות קרוב ומקביל בסגנון להרגלי השמיעה של הקהל. הסגנונות שהשתמשתי בהם באלבום – הג'ינגל הפרסומי, הטעם האוריינטלי, השאנסון, הקאנטרי, הליטורגיה, הסמבה, הג'אז הקליל, הקברט – כל אלה סגנונות קיימים ומוכרים, הגם שהלחנים מקוריים".

עוד תוכניות?

"יש לי גם שלד למחזמר עלילתי על ירושלים, שהוצג כבר על ידי שני מחזורים של בנות בית ספר. יש קושי במחזמר עם דמויות נשים לקהל הדתי-חרדי, כי אי אפשר להפעיל שחקניות-זמרות, ומצד שני יש קושי הלכתי להלביש נערים בבגדי נשים לצורך ההצגה. אוכל לסיים את המחזמר רק כשאמצא מוצא מן הפלונטר הזה. אני גם מקווה לעבד את סיפור חייו של אבי ז"ל, בעיקר בתקופת השואה, ליצירה ספרותית. יש לי אלף דקות הקלטה שלו, ביידיש. בינתיים, כשאני רק שומע את קולו – אני מתחיל לבכות מגעגועים".